<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"י</h1>
<h2>דף ג.</h2>
ועל ההיא דהמוכר עבדו לגוים או בהמה גסה דקנסינן ליה עד עשרה בדמיו או בדמיה כתב הרב אלפאסי בשם הגאון ז"ל דלא מגבינן האי קנסא אלא בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ לא. ומיהו ממכרו ממכר וקנייה רבו שני.
<h2>דף כה:</h2>
בראשית רבה (פרשה ט"ז) וזהב הארץ ההיא טוב, אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל. עוד בבראשית רבה (פרשה ס"ה), וקנמון בשם וגו' קנמון היה גדל בארץ ישראל והיו עזים וצביים אוכלים ממנו, וקצת מפרשים שהוא אדכרי. ואמרי' מסכת בבא בתרא פרק מי שמת (קנ"ח ב') אוירא דארץ ישראל מחכים. ומסכת בכורות פרק הלוקח בהמה (כ"ה ב') כי סליק רב אבין אמר לשמעתא קמיה דרבי ירמיה, אמר בבלאי טפשאי משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי מילתא דמחשכן, אבל ארץ ישראל אוירה אויר יה.
<h2>דף כח:</h2>
מסכת בבא קמא פי' מרובה (ע"ט ב') אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. [וכו']... ומגדל דהכא (אולי צ"ל "לאו") היינו רועה, ומ"ה פר' זה בורר איכא חילוק בלשון. דאמרי' התם (סנהדרין כ"ה ב') אמר רבא רועים שאמרו אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה. ומקשה, והא אמר רבא רועי בהמה דקה בארץ ישראל פסול, בחוצה לארץ כשר. רועי בהמה גסה, בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ כשרין. ומשני, ההוא במגדלי איתמר, כלומר, מגדל בהמה דקה בארץ ישראל פסול ובחוצה לארץ כשר, ובגסה, אפילו בארץ כשר ומותר. אבל רועה, בין בדקה בין בגסה בין בארץ בין בחוצה לארץ פסול משום חשש גזל. אם כן מגדל דהכא היינו משהה בביתו, וכדאמרי' שאלו תלמידיו את ר"ג מהו לגדל, אמר להם מותר. והא אנן תנן אין מגדלין, אלא הכי בעו מיניה, מהו לשהות, א"ל מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא קשורה בכרעי המטה. נמצא שדין הדקה, שאין מגדלין, כלומר, אין משהין אלא שלשים יום לרגל או למשתה בנו. ובזה הסכים ההיא דפרק זה בורר עם ההיא דפרק מרובה. אבל בגסה משמע מההיא דזה בורר שאין מרעין, שלא הכשיר אלא מגדל, וכשר שלו הוא מותר גם כן, ופסול אסור. ומההיא דמרובה משמע לן שרועין, דבגסה לא גזרו. והלכה כההיא דמרובה דתנא בתוספתא דמס' שביעית פרק ג' (הלכה ז') כותיה.
<h2>דף נ.</h2>
עוד רואה אנכי להאריך בביאור זה עד שלא יאמר לי איש הא בהא תליא כלומר אין חיוב מתנות שם דאוריתא, וכן אין שם מעלת הארץ ככבוש שני. וזה ששבעים שנה של גלות בבל בטלה קדושת כלל הארץ בכל חלקיה כל אותן שבעים שנה חוץ מעיר ירושלם שקדושתה קדושת עולם כמו שקדם, וכשחזרו עם עזרא חזרה לקדושתה. ויש לנו לומר שמה שבטלה באותן שבעים שנה הוא מחיוב מצות התלויות בארץ לבד, וכמו שאמרו מסכת מגלה פרק קמא (י' א'), אלא כיון שגלו ישראל לבבל נטלה מהם מצות ערי חומה. ועוד שלשון הירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) הוא, מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, ולא קאמר חולין היתה הארץ ונתקדשה. וסוף מסכת ערכין (ל"ב ב') מה ירושת אבותיך בחדוש הדברים הללו, והם השמיטין והיובלות וכיוצא בהם לחוד, שהרי ביאת ישראל לארץ לא קדשה שכבר הייתה קדושה שהייתה מתנה ונחלה מאל, ויציאתם ממנה לא חללה. ומה שכתוב (יחזקאל ז' כ"ב) ובאו בה פריצים וחללוהו דרשוהו על ירושלם (בכורות נ' ע"א), וכמו שכתבנו פרק ששי. דאלו עמידת הגוים היה קודם שגלו לבבל כמו שכתוב בהרבה מקומות ולא הורישו וגומר. ולזה מסכת שביעית (פ"ו משנה א') ומסכת חלה (פ"ד משנה ח') אמרו בלשון "חזקה" לשניהם מה שהחזיקו עולי בבל ומה שהחזיקו עולי מצרים. וכן סוף פרק אין בערכין (י"ג א'), רב אשי אמר הני שית שני עד דסליק עזרא מבבל וקדש ארעא לא קא חשיב להו, שהרי לא עשו שמטה עד שנה שביעית לביאתו שהוא שנת י"ג לבנין הבית, אלא שבביאתם נתחייבה הארץ בחקי המתנות מדין תורה וביציאתם נפטרה מהם. ולזה תמצא כשהם מזכירין ז"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה לא הזכירו אלא על חיוב זה לחוד. וכן תמצא שה"ב התרומה ז"ל נזהר בזה שכתב "אף על גב דקדושת הארץ בטלה לענין תרומות ומעשרות", הרי שפרט לך בטול הקדושה לדעתו שאינו אלא לענין תרומות ומעשרות, ובכמה מקומות חוזר זה הלשון. והתורה הקדושה אמרה כשתהיו בארץ הקדושה (ויקרא כ"ה י') וקדשתם את שנת החמישים שנה, אבל קדושת הארץ כלה לגבולותיה המוגבלים בתורה, וטהרתה ומעלתה לחיים ולמתים והיותה נחלת הש"ם מקדושה ראשונה ולהלן בדקאי קאי לא בצר לא בזמן הגלות שהיו בבבל וגם לא בגלותנו היום.
<h2>דף נה:</h2>
מסכת שבועות פרק כל הנשבעין (מ"ז ב') עד הנהר הגדול נהר פרת (דברים א' ז'), שמעון בן טרפון אומר, קרב לגבי דיהנא ואידהן. ונאמר זה על נהר פרת, מפני שהוא קרוב לארץ ישראל, וגם שיורד מארץ ישראל הולך אל בבל. והיינו דאמרינן פרק אין בין המודר אמר רב, מטרא במערבא סהדא רבה פרת, כלומר כשרואין בני בבל שפרת גדל הוא עדות להם ובשורה טובה, שבארץ ישראל הרבה גשמים, ושמחים אחיהם. והעדות הוא, מפני שהוא סמוך לארץ ישראל במזרחה, לא שמימי ארץ ישראל ניגרים בו.
